לפני הכול — לנשום
המטופלים שלי מכירים את זה: בקליניקה, לפני שאנחנו ניגשים לבדוק את היציבה, לחקור כאב או לעבוד עם התנועה, אנחנו קודם כול עוצרים לרגע ורואים איך הם נושמים.
האם הנשימה זורמת או מוחזקת? דרך האף או דרך הפה? אילו אזורים בגוף משתתפים בה? האם יש מקום לתנועה, או שהכול מרגיש קצת מכווץ?
בעיניי, הנשימה היא אחד המקומות הראשונים שדרכם אפשר להתחיל להקשיב לגוף.
לפני כמה שנים קראתי ספר שמאוד עניין אותי ופתח לי עוד חלון להבנת החשיבות שלה: Breath: The New Science of a Lost Art, של ג׳יימס נסטור.
נסטור הוא עיתונאי שחקר את הנשימה דרך מפגשים עם חוקרים, מטפלים ומסורות תרגול. אחד הסיפורים שנשארו איתי הוא ניסוי שעשה יחד עם אנדרס אולסון, בליווי בדיקות בסטנפורד: במשך עשרה ימים הם חסמו את האף ונשמו דרך הפה בלבד. בעשרת הימים הבאים הם חזרו לנשום דרך האף, נעזרו בהדבקת הפה והוסיפו תרגולי נשימה. לאורך הדרך עקבו אחר מדדים גופניים ושינה.
כבר בלילה הראשון עם אף חסום נסטור דיווח על 75 דקות של נחירות — עלייה של 1,300% — ועל פי ארבעה אירועי דום נשימה. באמצע השלב הזה תיאר עלייה ממוצעת של 13 ממ״כ בלחץ הדם. אחרי החזרה לנשימה דרך האף דיווח על שיפור במדדים ועל היעלמות אירועי דום הנשימה שנרשמו בניסוי. זו התנסות בשני אנשים, ולא הוכחה שנשימה דרך האף לבדה מטפלת בדום נשימה או בלחץ דם. אבל עבורי, הסיפור הזה עורר הרבה סקרנות.
הספר חידד עבורי כמה משמעות יש לדרך שבה אנחנו נושמים, ובעיקר לנשימה דרך האף.
אבל הנשימה בשבילי היא הרבה מעבר לכניסה של חמצן וליציאה של פחמן דו־חמצני. היא גם כלי לחיבור פנימה. דרך לפגוש את מה שקורה עכשיו, להרגיש את הגוף וליצור איתו קשר.
כשאנחנו נושמים לאט ובנוחות, אנחנו יכולים להשפיע על הקצב הפנימי שלנו. מחקרים על נשימה איטית מצאו השפעות מיידיות על הדופק, על שונות קצב הלב ועל לחץ הדם הסיסטולי — ביטוי לקשר הקרוב שבין הנשימה לבין מערכות הוויסות בגוף.
אני אוהבת לחשוב על זה כעל שיחה שקטה עם הגוף:“אני כאן. ברגע הזה אפשר להרפות מעט.”
זו דרך לתת מקום למנוחה ולעיכול, ולזכור שהגוף כל הזמן פועל עבורנו: מעכל, מתקן, מגן ומווסת. הנשימה יכולה להיות חלק מהתנאים שאנחנו יוצרים כדי לתמוך בו; היא לא צריכה לשאת לבדה את כל עבודת הריפוי.
לצד הנשימה המרגיעה, פגשתי גם נשימות מעוררות ועוצמתיות — בתרגול קונדליני יוגה ובעבודה עם ג׳ו דיספנזה.
בעבודה עם ג׳ו יש תרגול שמשלב נשימה עם כיווץ שרירים, ובהם שרירי רצפת האגן, ומיקוד תשומת הלב כלפי מעלה. בשפה שלו, הכוונה היא להעלות אנרגיה ממרכזי הגוף התחתונים לכיוון המוח.
בתרגול האישי שלי אני חווה לפעמים בעקבות הנשימות האלה עוררות חזקה, נוכחות ותחושה של התרחבות פנימית. הן יכולות להשפיע מאוד על האופן שבו אני נכנסת למדיטציה ועל עומק החוויה שלי בתוכה. אני משתפת כאן את החוויה שלי, ואת השפה שבה מתארים אותה במסורות האלה.
נשימה מעוררת ונשימה מרגיעה הן תרגולים שונים, והבחירה ביניהם תלויה באדם ובמטרה. תרגולים עוצמתיים עם עצירות נשימה וכיווצים דורשים התאמה והדרכה.
ובהתחלה, אפשר פשוט להתבונן.
לשים לב לנשימה בזמן העבודה, בהליכה, לפני האוכל או כשנכנסים למיטה. האם אנחנו מחזיקים אותה בלי לשים לב? האם אפשר לתת לה מעט יותר חופש? ואם האף פתוח ונוח לנו — לאפשר לאוויר לעבור דרכו, בלי מאמץ.
אין צורך לחסום את האף או להדביק את הפה כדי ללמוד מהסיפור שבספר. קושי מתמשך בנשימה דרך האף, נחירות חזקות או חשד לדום נשימה ראויים לבירור.
הנשימה היא הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו מגיעים לעולם, והדבר האחרון כשאנחנו עוזבים אותו.
ובין הנשימה הראשונה לאחרונה — חיים שלמים.אהבות, פחדים, התרגשות, כאב, פרידות והתחלות. רגעים שבהם אנחנו עוצרים את הנשימה, ורגעים שבהם סוף סוף אפשר לנשום לרווחה.
היא שם גם כשאנחנו לא מקשיבים לה. משתנה איתנו, מגיבה למה שאנחנו מרגישים, מלווה אותנו בתוך כל מה שאנחנו עוברים.
וכשאנחנו מפנים אליה תשומת לב, נפתחת אפשרות לחזור פנימה. לפגוש את הגוף, להרגיש את עצמנו ולהיזכר שאנחנו כאן. חיים.
לפעמים, בתוך יום שלם שבו תשומת הלב שלנו מופנית החוצה, נשימה אחת מודעת היא הרגע שבו אנחנו חוזרים הביתה — אל עצמנו.
אני ממליצה על הספר למי שרוצה לפתוח סקרנות בנושא — ובעיקר מזמינה אתכם להכיר את הנשימה שלכם.
לפעמים, החיבור פנימה מתחיל בדיוק שם.
